עריכה לשונית
עריכה לשונית

עריכת תרגום

"לכל שפה יש עולם משלה, דפוסי חשיבה ייחודיים, צירופי מילים שמביעים רגשות מסוימים. אי אפשר להעביר את כל אלה כהווייתם ללשון אחרת. לא בכדי אמרו חז"ל: ‛כל המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי‛ (קידושין מ"ט, ע"א)", דבריה של נילי מירסקי, שזכתה ב-2008 בפרס ישראל בספרות בתחום התרגום.

ובכל הכבוד - כפי שנהוג לומר בשפה המשפטית (בעיקר דווקא כאשר מחזקים את דעתו של אדם הנמצא במעמד מכובד וגבוה) - בכל הכבוד, היא צודקת.

מדוע תרגום מסוים או עריכת תרגום מסוימת נחשבים לטובים יותר מתרגום או עריכת תרגום של אותו טקסט? משום שהמתרגם או העורך מצא פתרונות יצירתיים למשמעויות, מתוך תרבותו של הקורא שאליו פונה התרגום. בעריכת תרגום אי אפשר להיות נאמנים למקור בכל מילה ולתקן רק שגיאות כתיב. אם הגרסה העברית זהה לחלוטין למקור, העריכה או התרגום אינם טובים. בשפת המקור זה יישמע יפה וקולח, בעברית זה יישמע רע ומוזר. מתרגם או עורך קולט את הניואנסים הקטנים ומוצא חלופות טובות בעברית, ומעביר באופן נאמן את דבריו של הכותב.

"התפישה הרווחת היא", כותבת רנה ליטוין ("שתי שמיעות. על אמנותו של מתרגם השירה", הארץ, 18.9.09), "מעצם הגדרת המילה ‛תרגום‛ - כי המתרגם אינו ‛אמן מקורי‛, היוצר ‛יש מאין‛, אלא במקרה הטוב, הוא אמן מבצע, המממש טקסט הקיים כבר בשפתו... גם הוא מציית ל‛כוח הטבע‛ - הלא-מודע שלו, האומר מה נכון לו ומה לא... אלא שבניגוד למשורר ‛המקורי‛ הוא חייב בציות נוסף: ציות לאופי השפה המקורית שממנה יעביר את היצירה לשפת היעד, וציות לאופייה של שפת היעד; ציות לדגם המושלם שלפניו וציות למה שיקביל לו בשפתו, זמנו ומקומו; ציות לאישיות שיצרה את הדגם הזה - תולדותיה, מכלול יצירתה, עולם הקונוטציות שלה - וציות למה שמפעיל את אישיותו שלו".

_________________