עריכה לשונית
עריכה לשונית

עריכה לשונית: לתקן או לא לתקן? מעבר, להתייחס

אלי גיא הוא עורך לשון יחיד במינו. אני אוהבת את הזרימה שלו עם השפה, את ההקשבה שלו למנגינות בטקסטים השונים ואת הכתיבה שלו הנקייה מכל יומרנות. למדתי ממנו דברים רבים על עריכה ומגבלותיה, על השפה ומה שמעבר לשפה, ואני משתמשת במילה "מעבר" משום שדנו רבות במילה הזאת המוזכרת רבות בתנ"ך [ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו (במדבר, כב, א); ויבואו ויגידו ליהושפט לאמור בא עליך המון רב מעבר לים (דברי הימים ב', כ, ב)].

המשמעות של "מעבר ל..." היא "הצד השני" של מרחב גיאוגרפי כלשהו, למשל "מעבר להרים", "מעבר לים", ושימוש בו מעבר לכך נחשב לא-תקני. המתנגדים לשימוש הלא-תקני מציעים חלופות לביטוי: זאת ועוד, יתרה מכך, חוץ מזה, יותר מזה, נוסף לזה. ובמקום: "הרבה מעבר ליופי" - "הרבה יותר מיופי", וכן במקום: "השימוש כרוך בתשלום מעבר לתשלום הקבוע" - "השימוש כרוך בתשלום נוסף לתשלום הקבוע" וכדומה.

ההצעות האלה מתאימות בעיקר במשפטים הנפתחים ב"מעבר לכך/לזאת". במקרים כאלה אפשר להחליף את הפתיח ב"יתרה מכך" ובמילים נוספות שהוזכרו לעיל. אולם יש מקרים רבים שבהם "מעבר" מתאימה, ואין לה תחליף טוב. למשל: "השתקפות שמעבר לזמן ולמקום", "מעבר לפונקציונאלי", "מעבר לכל ספק". אני יושבת מול המשפטים האלה ושוברת את הראש איך לשנות אותם לשפה תקנית, ולא מוצאת חלופה שתשקף נכונה את כוונת המחבר. עם רגשי האשמה האלה פניתי לאלי גיא, והוא הצליח לשכנע אותי שאי אפשר להכניס את השפה המודרנית לסד של השימושים התנכיים. אם התקנים גורמים לנו למגבלה, עוצרים את הביטוי, הופכים את הטקסט למוזר ומכשיל רק משום שהוא נכון, מנתקים אותו מהז'רגון המקובל בקבוצת שיח מסוימת - שכרם יוצא בהפסדם. התקנים צריכים להיות ברקע, אבל הטקסט צריך להיקרא בשטף ובטבעיות.


התלבטות דומה הייתה לי עם המילה "מתייחס" והטיותיה:
ראש הממשלה התייחס למשבר מול שוודיה; ברק אובמה התייחס למשבר הכלכלי; מנכ"ל משרד החינוך התייחס לסירובם של בתי הספר הפרטיים לקלוט תלמידים אתיופים; בנימין נתניהו התייחס היום לאלימות הגוברת בישראל; אחרי 70 שנה מתפרסם לראשונה הסיפור היחיד שבו התייחסה לאה גולדברג למלחמת העולם השנייה; רק ארבע מפלגות התייחסו לפניית עמותה למען הנכים; בפסק הדין המנומק התייחסו הדיינים לכל אחד מהנאשמים בפרשה.

ואין סוף להתייחסויות האלה.

השאלה היא כיצד עליי, בעת העריכה הלשונית של הטקסט, להתייחס למילים הללו. אין כאן יצירת יחס, גישה או עמדה, לא מדובר בהתנהגות, שכן אין כאן תיאור משלים של האופן שבו כל אחד מאנשים המוזכרים התייחס לעניין (בכובד ראש, בקלות דעת, בנוקשות וכדומה). הכוונה ב"התייחס" היא שהאדם שעליו מדברים נתן את דעתו לעניין, התפנה לטפל בו. בהוראה זו הפועל "מתייחס" נחשב לא תקני.

כשאני רואה "התייחס" אני ממהרת לחפש חלופות. במקרים רבים החלופות מתאימות: עסק, דן, הזכיר, דיבר, ראה ב, נגע ב, נדרש, נתן לבו/דעתו, נסב (הדיון נסב על), התבסס, סבב סביב, חל ועוד. במקרים רבים אני משלימה עם כך שאין חלופות טובות שימחישו את כוונת המחבר כמו "התייחס", ואני לא מתקנת. עם הזמן הבנתי שאי אפשר להיאבק בשפה ובשימושים הרווחים בה. צריך לזרום איתם. פעמים רבות אין היגיון בחוקי העברית והם אינם מביאים בחשבון את כל המקרים והניואנסים הקטנים שאנו נתקלים בהם בחיי היומיום. אלי גיא מצדד את אבא בנדויד על החירות הטבעית של הלשון להתגלגל בדרכה לפי רוח הזמן.

הכלל שלי הוא להתייחס ל"מתייחס" (על הטיותיו השונות), ל"מעבר ל", "הינו", "מהווה" וכו' בחשדנות, בבחינת אשמות עד שיימצאו זכאיות מחמת הספק (ולא מעבר לכל ספק), לבדוק אם יש להן חלופות שאינן משבשות את המשמעות המקורית של המשפט או שיש להן מקום מעבר לכל ספק סביר. אם נמצאו חלופות טובות - יופי. אם לא, אני מנסה להתייחס לזה בקלילות ולזכור שזה לא טקסט שיוצג חס וחלילה לפני האקדמיה ללשון. זה טקסט של בְּנֵי אָדָם תְּמִימִים שֶׁכּוֹתְבִים כָּכָה סְתָם.